למה אנחנו סטן איתן: גיבור האהבה האמיתי, סיימון
מאמר זה מכיל ספוילרים לסרט אהבה, סיימון.
הלוואי שהוא לא היה מקל עליהם כל כך, ממלמל סיימון לחבריו כשהם עדים לבריונים בגירית איתן בדרכם לבית הספר.
בשלב זה ב אהבה, סיימון , הדרמה למבוגרים צעירים בבתי הקולנוע ביום שישי הקרוב, אנחנו כבר יודעים שסיימון נמצא בארון, ומפחד לקלקל את מה שהוא מכנה את חייו הרגילים לגמרי ביציאה החוצה. איתן, ילד מוזר בעליל - ומחוצה לו - עם עור כהה, בוב עד הכתפיים והתלקחות לסוודרים בטוב טעם, אין לו את הפריבילגיה של סיימון להתמזג עם ילדים אחרים. מה שכן יש לו זה הגזרה של נעמי קמפבל, אומץ להיות הוא עצמו וכיסים מלאים כוויות חולות לטרולים בורים בתיכון. ומכיוון שהוא מחבק כל חלק בעצמו ללא התנצלות, איתן, בגילומו של גנב הסצנות קלארק מור, הוא המודל הקווירי האמיתי של אהבה, סיימון.
בסיימון הפותח של הסרט, סיימון אומר לנו שהוא בדיוק כמוך, וממסגר את עצמו כמעין כל ילד מכל טאון, ארה'ב כפי שמתגלם על ידי ניק רובינסון המקסים, הוא לבן (כמובן), אמיד, ומשחק די סטרייט. - נקודת כניסה לא מאיימת לקהל המיינסטרים להזדהות עם הניסיונות של יציאה בגיל ההתבגרות. יש לו אפילו הורים שוחרי לב (בגילומו של ג'ניפר גארנר וג'וש דוהמל) למבוגרים בקהל. כל מה שחסר הוא גדר כלונסאות לבנה סביב החלום הפרברי של משפחת ספיר.
במילים אחרות, סיימון הוא הגדרת ספר הלימוד של מיעוט מודל. הוא לא רוצה להיות שונה; הוא מחשיב את חייו כמושלמים כפי שהם, מינוס סוד ענק אחד, כהגדרתו. אם הסיפור היוצא של סיימון דומה לחייו האמיתיים של מישהו לא נראה העיקר; זה סרט על מוזרות של מתבגרים שנטפליקס עשויה להמליץ לחובבי 13 ממשיך 30 אוֹ האשמה בכוכבים שלנו . מבוסס על הרומן YA של בקי אלברטלי ובבימויו של גרג ברלנטי, המפיק ההוליוודי הפורה שעמד בבסיסי הז'אנר מ-D awson's Creek ל ריברדייל , אהבה, סיימון הוא רום-קום של תיכון טהור. (ה-Gy rom-com של ברלנטי משנת 2000, מועדון הלבבות השבורים , נשאר קלאסי עבור דור קודם.)
בן רוטשטיין/שועל המאה ה-20
ויש הוא משהו שצריך לומר על בידוד המיניות של סיימון כנקודת ההבדל הבלעדית שלו, כדי להדגיש את הניסיונות של יציאה כשלהיות הומו הוא משהו שאפשר להאמין להסתיר. אפילו ההומופוביה המופנמת של סיימון, כפי שמעידה על יחסו לאיתן, תהיה קשורה לכל מי שדיכא חלק מהזהות שלו שלימדו להאמין שהוא פחות ממנו. כשסיימון מדמיין כמה יותר נוח הוא ירגיש בהיותו הומו בקולג', רצף פנטזיה המתרחש לסרט I Wanna Dance With Somebody של וויטני יוסטון מוצא את קירות חדר המעונות שלו מטויחים באייקונים הומוסקסואלים מוויטני ועד אודרי הפבורן, ונחיל של חברים לכיתה מכוסים צבעי דגל הגאווה רוקדים את דרכם אל הרביעייה עם סיימון בחוסר רצון. טוב, אולי לא זֶה הומו, הוא אומר.
נראה שהבדיחה היא שלא כל בחור הומו דוחה את ג'ודי גרלנד או לובש אייליינר לכיתה. וזה נכון, כמובן, אבל ההיסוס של סיימון ליישר קו עם התרבות הקווירית או להכיר במקומו בה היא סימן לכמה רחוק הוא צריך ללכת לקראת קבלת עצמו באמת - ולהרפות מהקיבעון שלו להיות נורמלי. לאחר שסיימון הוצא ברשת לחבריו לכיתה, איתן תוהה מדוע סיימון לא אמר לו שהוא הומו, בהתחשב בכך שהוא הילד הנוסף היחיד בבית הספר. לא חשבתי שיש לנו הרבה במשותף, אומר סיימון. הוא צודק - לסיימון יש הרבה מה להדביק.
פלאשבק מראה את איתן יוצא אל החברות הכי טובות שלו, כל אחת מעמידה פנים את הפתעתה כשהיא יושבת סביבו על מדשאת בית הספר. זו הפעם היחידה בסרט שהבדיחה היא בעצם על איתן, על כך שחשב שהוא מרמה מישהו להאמין שהוא לא הומו. כשבריונים מנסים לבקש אותו, איתן משליך כלאחר יד את קווי הצחוק הטובים ביותר של הסרט - כמו ביציע במשחק כדורגל כשהוא שואל, אפשר לקבל חומוס לגזר התינוק הזה?, בהתייחס למיקרו-פין של בחור קשוח ( !). שימוש בהומור כמנגנון הגנה בדרך זו הוא בדיוק סוג אסטרטגיית התמודדות שאתה מחדד כאשר אין להסוות את ההבדל שלך - ומדבר הרבה יותר על החוויה של ילדים קווירים רבים.
עם זאת, איתן בוחר להתמודד עם השוני שלו, נראה שזה עובד. חוץ מלהתמודד עם התגרויות מאותם זוג נושפי פיות - שמאמן הדרמה ( של חסר ביטחון נטשה רות'וול) קוראת לטינופת אחרי פעלול מתועב במיוחד - איתן נראה באמת נהנה הניסיון שלו בתיכון, וזה יותר ממה שאפשר לומר על ילדים רבים, קווירים או לא. כשסיימון עושה קריוקי שיכור במסיבת בית של ליל כל הקדושים, איתן נמצא שם עם קליקת החברות שלו, נהנה בדיוק כמו כולם.
מאוחר יותר סיימון אומר לאיתן שלהיות בחוץ תמיד נראה לך כל כך קל. 'קל?' אתה צוחק? איתן שואל, מתאר את המבט על פניה של אמו כשהיא משקרת לקרוביהם על כל הבנות שהוא יוצא איתו. הצצות כאלה מקשות שלא לייחל שנוכל לעקוב אחרי איתן במקום, ולשמוע איך הוא בנה את הביטחון להחזיק במצגת הפאם שלו, במיוחד בתור ילד שחור חנון עם משפחה שפחות מפרגנת. עלילה כזו עשויה לדבר בצורה ישירה יותר לילדים שמרגישים לא מתאימים וזרים בכל כך הרבה יותר מובנים מאשר לסיימון, שיש לו כל יתרון אחר.
מגיע לך כל מה שאתה רוצה, אומרת לו אמו של סיימון בדמעות מלב אל לב אחרי שהוא יוצא למשפחתו שלו בבוקר חג המולד. מגיע לי סיפור אהבה גדול, אומר סיימון בקול-אובר כמה סצנות מאוחר יותר, ומפנים את האישור של אמו בזמן שיא. וזה מעולה! הוא כן! שיש לו הכל - חברים מדהימים, משפחה מבינה, וכל פריבילגיה שיש לעולם להרשות לעצמו ילד לבן צעיר ואמיד - לא הופך אותו לפחות ראוי למישהו לחלוק איתו את כל זה.
אבל אתה יודע למי עוד מגיע שיאהבו ויחבקו אותו בדיוק בגלל מי שהם? איתן - וכל ילד קווירי שניצב בפני סוג של מצוקה שסיימון אפילו לא יכול להתחיל לחלום עליה, בין אם בגלל שהם אנשים צבעוניים, יותר מדי נשים או בוץ' מכדי להשתלב, מקופח, דחוי על ידי משפחותיהם, או עדיין פשוט מנסים להבין מי לעזאזל הם רוצים להיות.
אהבה, סיימון אולי לא מחשיב את איתן לחומר מוביל רומנטי, אבל עם המחויבות המזדיינת שלו להיות האני האותנטי שלו, לאיתן יש אהבה שמגיעה אליו. גם סיימון עושה זאת - אבל הוא יצטרך להתחיל בלאהוב את עצמו.
נאווין קומאר הוא סופר ועורך בניו יורק שמסקר בידור, אורח חיים ומין ומערכות יחסים. עבודתו מופיעה ב-VICE, Refinery29, GQ, The Daily Beast, NewNowNext, Entertainment Tonight ו-Towleroad, שם הוא משמש כמבקר תיאטרון.