אני פלסטיני קווירי. הנה איך אני נלחם לשחרור
גדלתי במשפחת פועלים בטייבי, עוד עיירה מופרדת וענייה במרכז פלסטין 48'. טייבי, בדומה לעיירות פלסטיניות אחרות שנכבשו והתיישבו על ידי הכוחות הציוניים ב-1948, עומדת בפני פירוק מערכתי על ידי מדינת המתנחלים, המגבילה את הגישה לאדמות ולתשתיות כדי להתרחב ולהתפתח. טייבי ידועה כמי שנפגעת פשיעה בתקשורת הישראלית, והופיעה כל הזמן בחדשות כמקום שבו מאפיות מארגנות רצח ערבי על ערבי. יחד עם זאת, אנשים רבים - כולל פלסטינים - מניחים שזו עיר מוסלמית שמרנית, עם מעט חופש.
עם זאת, האופן שבו חוויתי את זה היה שונה לגמרי, והחוויות האלה עוזרות לנו להתעמת עם המיתוסים הקולוניאליים שעזרו לתמוך בכיבוש פלסטין ובטבח בעמנו. בשנים הראשונות ההן, לא פקפקתי בזהות הקווירית שלי, מכיוון שידעתי שאני מתעניינת בבנות בגילי, וכשאחר כך הבנתי שהמשיכה שלי מתרחבת לקשת רחבה הרבה יותר של מגדר, פשוט אימצתי אותה בלי אתגר. זה בגלל העובדה שהמשפחה שלי הייתה אחת שאימצה פלורליזם.
הייתי הנכד הראשון של ארבעת סבי וסבתי, שכולם היו פשוטים פלאהין , המילה הערבית לאיכרים ועובדי משק. ההורים שלי, כמו גם אחיהם, היו כולם צעירים פלסטינים שעסקו מאוד בפוליטיקה ובנושאים חברתיים, כמו גם באמנות ובתרבות, אבל רק בזמנם הפנוי. אני זוכר לילות על לילות שבהם ההורים שלי, הדודים שלי ודודה שלי היו מתאספים לשתות יחד בזמן שהם דנו במחזות ושירים או נקלעו לוויכוחים על אמונותיהם הפוליטיות והדתיות השונות, הכל בצרחות רמות ובאהבה רבה. במפגשים האלה, אני גם זוכרת היטב את אינספור הפעמים שהם היו מתלבשים וחבשו פאות, כשדודה שלי עוזרת להם באיפור, כדי שיוכלו לבצע המשך שיכור מאולתר לבחירתם. לפעמים גם הייתי מצטרף לאלתר.
תמיד הייתי נשאר איתם עד סוף הלילה. הייתי נרדם על ספת הקטיפה הירוקה ומתעורר מאוחר יותר עם שפתון כתם מכסה כל סנטימטר מהפנים שלי כשהרימו אותי להכניס אותי למיטה.
למעשה, מה שבילבל ואתגר אותי כל הזמן בילדותי היה להיות פלסטיני. ומי שהיה ומבודד כמעט לחלוטין מהעולם והתרבות הערבית הרחב. לא ממש הצלחתי להבין את ההיגיון שמאחורי העובדה שרבים מחברי משפחתנו וקרובי משפחתנו לעולם לא יכלו לבקר אותנו, פשוט כי הם חיו בגיאוגרפיה פלסטינית מסוימת. גם לא יכולתי להבין מי הם האנשים האלה במדים, שהופיעו מדי פעם על האדמה החקלאית של סבי, כדי להקניט אותו ואת שכניו הבדואים הפלסטינים עד כדי טירוף.
״חשוב להדגיש שאני בשום אופן לא מנסה להציג עוד תמונה שטוחה או חד־ממדית של החיים הקוויריים בפלסטין. רבים מאיתנו אכן מתמודדים עם אלימות שמונעת מאיתנו לחיות ולחקור את המוזרות שלנו בכבוד ובבטיחות. עם זאת, כפי שהניסיון שלי ממחיש, החוויות שלנו מגוונות ומרובות, כפי שהן בכל מקום אחר.'
גם אני לא לגמרי הבנתי מי ומה אני, בכל פעם שנסעתי עם אמי לעיר יהודית שכנה כדי לשלוח משהו דרך הדואר, שלא היה זמין בטיבי. בכל נסיעה באוטובוס לשם, הייתי עדה כיצד הנופים השתנו בצורה קיצונית, בידיעה שעיניים נוקבות ושפוטיות מחכות לנו כשהגענו. אני זוכרת כמה קשה היה לאמא שלי לצאת ולהביא לנו ספרים בערבית לקריאה ואיך התנגדנו באופן עקבי לאמץ את שפת האם שלנו כי זה סימן אותנו כשונים.
הטיולים הללו סימנו את תחושת הזרות ההולכת וגוברת שחשתי - ועדיין מרגישה - במולדתי שלי וביקום הדמיוני שלי, שבו נהגתי להתחבא מדי פעם.
זה היה ליל קיץ, כשהייתי בן 13, שבו אכלתי כלאחר יד אבטיח עם לחם ערבי וגבינה עם ההורים והאחים שלי בזמן שצפינו בקליפים ב-VH1, MTV ו-Rotana Music, והתחלפנו בין השלושה בהתאם למנגינה. Amazing מאת ג'ורג' מייקל התחיל לנגן רק שנייה לפני שהורי קמו והתחילו לרקוד ולצחקק. אני ואחיי הצטרפנו אליהם בצחוק, כשאמא שלי התחילה להקניט את אבי ואמרה שג'ורג' מייקל יפה יותר ממנו. אבי - שלא הפריע לו מהטענה, בטוח שהוא החתיך יותר - ענה, האם אתה יודע שג'ורג' מייקל יצא כהומו? הוא הודיע שהוא לא מזדהה עוד כביסקסואל. אמא שלי, המבואסת, המשיכה ואמרה שהיא קראה את החדשות ושהוא יוצא עכשיו עם גבר ערבי, מה שבעיניה היה מספיק סיבה לבגוד במעריציו בדרך זו.
הקשבתי בבלבול כי הייתי מודע במקצת למה זה אומר להיות הומו, אבל ביסקסואליות הייתה משהו שמעולם לא נחשפתי אליו קודם לכן. שאלתי את אבי מה המשמעות של דו מיני, ותשובתו הייתה: אתה יודע, זה מישהו שנמשך לשני המינים, בדיוק כמוך.
באותו זמן, לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, והלילה שלנו נמשך כרגיל ללא הפרעות, אבל ביקרתי בזיכרון הזה לעתים קרובות, ותהיתי אם ההורים שלי באמת הבינו מי אני לפני שהבנתי.
כיום אני מרבה להתבדח על איך אבי הפך אותי לביסקסואל, אבל מה שהוא באמת עשה היה לפתוח את עיניי לעובדה שהחוויה הקווירית שלי לא חייבת להיות מוגבלת לנרטיבים מערביים גלובליים שמחייבים בחירה בזהות בלעדית או בינארית. ההורים שלי מעולם לא ביקשו שאזהה את עצמי, למרות שמדי פעם היינו מדברים על בני הזוג השונים שלי, על החוויות המיניות והרומנטיות שלי ועל חוויות החיים הרחבות יותר שחוויתי. בסביבה הקולחת הזו, מעולם לא הרגשתי צורך לחפש הגדרות מדויקות או סופיות של החוויה הקווירית שלי, וכך נותר גם היום.
דרך המרחבים והיחסים הללו, הבנתי שאני באמת אוהב את החברה שלי ושאני מוכן ומחויב להמשיך להילחם למען השחרור שלנו עד שפלסטין תהיה חופשית. שחרור אמיתי הוא שחרור נגיש לכולם.
מאז אותו יום ובמשך שנים רבות, עברתי כמה תהליכים בין-אישיים של הבנת הקוויריות שלי, כמו גם את החוויה הפלסטינית הילידית שלי על אדמה מושבתת. לאורך כל הדרך, התמודדתי עם אלימות פטריארכלית מצד אנשים ומערכות שונות, אבל מעולם לא הייתי באמת במקום שבו הקוויריות שלי הכבידה עליי במידה רבה. מה שכן מנע ממני לאמץ את המוזרות שלי היה ההיבט המושבות שלה והאופן שבו זה הצטלב עם החוויה שלי כאדם מיושב.
In navigating life in Palestine, I have witnessed many Israelis and Zionists claiming that no one should be advocating for Palestinians’ dignity or demanding an end to the siege and bombardment of Gaza. בבסיס שלילתם את השחרור שלנו עמד הרעיון שפלסטינים הם מטבעם פראים, אלימים ונחשלים ושהם יהרגו כל אישה חופשית או קווירית שחיה בגדה המערבית, בעזה או בשנות ה-48', בהינתן ההזדמנות . אנשים אלה ידגישו את מותרות החיים תחת הכיבוש הישראלי, קביעה המתעלמת מהאלימות הצבאית והקולוניאלית, כמו גם הטיהור האתני, שמדינת המתנחלים מנהלת נגדנו כעם, ללא קשר למקום מגורינו.
הפלסטינים עדיין זקוקים לתמיכה. הנה איך לעזור. חמש דרכים בהן תוכל לעשות שינוי עבור אנשים בעזה. למרות החוויות החיוביות שלי, הפנמתי את ההיגיון הקולוניאלי הזה במשך זמן רב, מתוך אמונה שלעולם לא אוכל להתקיים באמת כאדם קווירי בחברה הפלסטינית שלי. למרות הפתיחות והנזילות אליהן נחשפתי בתוך משפחתי המורחבת, הרשיתי לעצמי להאמין שאנשים קווירים כמעט ולא ימצאו אפשרויות לחיות בכבוד בפלסטין.
חשוב להדגיש כאן שאני בשום אופן לא מנסה להציג עוד תמונה שטוחה או חד מימדית של החיים הקוויריים בפלסטין. רבים מאיתנו אכן מתמודדים עם אלימות שמונעת מאיתנו לחיות ולחקור את המוזרות שלנו בכבוד ובבטיחות. עם זאת, כפי שהניסיון שלי ממחיש, החוויות שלנו מגוונות ומרובות, כפי שהן בכל מקום אחר. אנחנו אנושיים ומשתנים. אני לא יכול ולא יכול לבודד את החוויה שלי מהחוויות המגוונות של האחים שלי, שמתעמתים ומאתגרים ללא הרף את האלימות החברתית כדי ליצור סביבות מסבירות פנים יותר לפלסטינים קווירים.
כשעזבתי את טייבי כאדם בוגר צעיר כדי לרדוף אחרי עצמאותי, סירבתי להתבודד ולהתנכר מאותה חברה רחבה יותר. במקום זאת בחרתי לעסוק והתמזל מזלי לקבל את ההזדמנות לפגוש ולהצטרף לקהילות קוויריות שונות ברחבי פלסטין. התערבתי באקטיביזם קווירי אנטי-קולוניאלי דרך ארגונים לאומיים וקבוצות, והעבודה המשותפת בתנועות אלו היא שביססה מחדש את תחושת השייכות שלי - לא רק דרך החוויות הקולקטיביות שלנו, אלא גם בשל המאבקים הדומים שלנו כפלסטינים קווירים. למדתי יותר על הריבוי והמגוון של חוויות קוויריות בפלסטין ועל הגיאוגרפיות הפלסטיניות השונות שהכרתי.
דרך המרחבים והיחסים הללו, הבנתי שאני באמת אוהב את החברה שלי ושאני מוכן ומחויב להמשיך להילחם למען השחרור שלנו עד שפלסטין תהיה חופשית. שחרור אמיתי הוא שחרור נגיש לכולם.