התוכנית של הארי סטיילס הייתה חגיגת הגאווה של הנערה הקווירית הטובה ביותר אי פעם
אני נהיה חרד בקהל גדול, אני מרגיש המום במסיבות, ואני באמת מרגיש מותש מהמחשבה על השתתפות בפסטיבלים ואירועים של יום. אבל כשראיתי את הארי סטיילס בבור במדיסון סקוור גארדן במהלך הגאווה של ניו יורק בסוף השבוע הזה, כל מה שיכולתי להרגיש זה אנרגיה חיובית. הקהל היה מלא בנשים צעירות לובשות קשתות בענן וחולצות, והתייחסו זו לזו באדיבות. ראיתי מקרים מרובים של אנשים שעוזרים לזרים להתגנב כדי להיות קרובים יותר, שמים נצנצים אחד על השני וחולקים דגלי גאווה ופוסטרים. גם ימים לאחר מכן, אני עדיין יכול להרגיש את השמחה.
נכון, אני קצת משוחד, כי אני מעריץ ענק של הארי סטיילס. אני הולך לקונצרטים של וואן דיירקשן מגיל 16, ורכשתי חברים לכל החיים בהופעות האלה. אבל אפילו מעריצים מזדמנים יצטרכו להודות שקשה להתעלם מהכוח והגודל של הפאנדום הקווירי של סטיילס. שלט שראיתי בתערוכה אמר הכי טוב: 'הארי סטיילס הוא אייקון לסביות'. למקרה שאיכשהו פספסתם את זה, הארי אוהב את המעריצים הקוויריים שלו; דגלי rainbow Pride, Trans, ו-Bi הופיעו באופן בולט על הבמות שלו מאז שעזב את וואן דיירקשן לקריירת הסולו שלו. אבל אף אחד אם זה בעצם על סטיילס עצמו - זה על המעריצים שלו. הלכתי לשתי ההופעות שלו בניו יורק בסוף השבוע הזה, ומזמן לא הרגשתי מאושרת במוזרות שלי כמו שהרגשתי שם. זה בחלקו בגלל הארי, אבל בעיקר בגלל כמה המעריצים הקוויריים שלו מדהימים.
הקלדתי לראשונה את המילים שלדעתי אני לא סטרייט לפני כמעט שבע שנים, כשהייתי בן 16. זה היה בטאמבלר לבחורה שגרה במישיגן, חברה שמצאתי דרך האהבה ההדדית שלנו לוואן דיירקשן. הצלחתי לומר זאת בין השאר משום שלא הייתה סכנה קטנה בקליטתי לחזור למשפחתי או לכל מי שהכרתי בבית הספר. זה הרגיש בטוח - וזו הייתה תחושה מדהימה ומשחררת להיות פתוח לגבי החלק הזה של עצמי, גם אם זכיתי לחוות את זה רק כשחזרתי מבית הספר ונכנסתי.
קווין מזור/Getty Images
הייתי נער די ביישן ומביך בבית הספר, אבל כשדיברתי עם חברי וואן דיירקשן, הצלחתי למצוא ביטחון שאחרת יכולתי לאבד. רבים מהם חיו את אותם חיים כפולים של ילדה קווירית מבולבלת כמוני. ביניהם, לדבר על המיניות שלי מעולם לא הרגיש מזויף או מאולץ - זו הייתה רמת נוחות שאפילו לא ידעתי שאני יכול להרגיש.
הארון יכול להיות מקום מבלבל, ולמרות שאני לא מרגיש שאני בארון יותר, אני גם לא ממש מרגיש מחוץ לו. אני מוזר בגלוי, אבל אף פעם לא היה לי משהו ענק, ואני סומך על שלומם של אלה שאולי תוהים אבל מפחדים לשאול. עם זאת, בהופעה הרגשתי את אותו חופש שהרגשתי כנער, כשדיברתי עם חבריי לוואן דיירקשן באינטרנט. הלילה בחדר הזה, זה התפקיד שלך להיות מי שאתה רוצה להיות ולעשות כל מה שהוא עושה אותך מאושר, אמר הארי לקהל. קיבלתי חשיבה רגשית שהוא דיבר איתי ואלפי אחרים שם - אנשים שמתקיימים בין זהויות ושאולי לא מרגישים שהם יכולים לתייג את המיניות או המגדר שלהם; אנשים, במילים אחרות, כמוני. בעיניי, הקונצרט של הארי היה המרחב הבטוח הקווירי האולטימטיבי, שבו המעריצים יכלו לתמוך אחד בשני ללא תנאים.
מלבד הערה שבה הוא סירב לתייג את המיניות שלו , הארי כמעט ולא מדבר על איך הוא מזדהה, אז חלקם עשויים לשאול מדוע זה חשוב לדבר על קונצרט של הארי סטיילס במהלך הגאווה. אבל נחיצותה של השיחה הזאת התבררה על ידי הודעת טקסט שקיבלתי מחבר סגור אחרי התוכנית: הרגשתי ממש בטוחה במשונה שלי [שם], נכתב. היו פעמים בגאווה ובלילה הקודם בבר הגאה שהרגשתי שצופים בי, ואולי זה היה חוסר הביטחון שלי שיצא החוצה, אבל בהופעה של הארי, זו לא הייתה דאגה בראש שלי בכלל. בטוח היא באמת הדרך המושלמת לתאר את זה. זו הייתה תזכורת מפוכחת לכמה חשוב להדגיש רגעים כמו מופע של הארי סטיילס, כי זה מאפשר לאנשים להרגיש שרואים אותם ומעצים אותם להיות רועשים כשאחרת הם לא יכולים.
היום, מכר שאל אותי למה אני צריך ללכת לשני קונצרטים של סטיילס באותו סוף שבוע. זו הסיבה: הארי תמיד אומר שיש לו כמה מהמעריצים הטובים בעולם, והוא כן. אנחנו לא רק טובים אליו, אנחנו טובים אחד לשני. אנחנו מאשרים אחד את השני, אנחנו מגנים אחד על השני, אנחנו חוגגים אחד את השני. הייתי בן 16 בהופעת וואן דיירקשן הראשונה שלי, וזה גורם ללב שלי להתנפח בגאווה לראות ילדים בני 16 בקונצרטים היום שהם האני הקווירי הטוב ביותר שלהם. זה כשלעצמו הוא הוכחה עבורי שהתכנסנו למען המוזיקה, אבל נשארנו למען הקהילה.